ב. ביטויה המעשי "אחר הפעולות נמשכים הלבבות..."
"כי זה כלל גדול בתורתנו שהאדם נפעל כפי פעולותיו, ולבו וכל מחשבותיו תמיד אחר מעשיו שהוא עוסק בהם אם טוב ואם רע ואפי' רשע גמור בלבבו וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, אם יערה רוחו וישים השתדלותו ועסקו בהתמדה בתורה ובמצות ואפילו שלא לשם שמים, מיד יטה אל הטוב ומתוך שלא לשמה בא לשמה, ובכוח מעשיו ימית יצה"ר, כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות".[1]
מצאנו בפרשת ביכורים שנאמר שם "ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם ואמרת אליו".[2] ומבאר רש"י: שאינך כפוי טובה".[3] הרי צריך להגיד פרשת ביכורים בפה מלא, משם ראיה שצריך להביע הכרת הטובה דווקא בפה ולא להסתירה בלב. נתלמד, אפוא, שלש פעמים ביום להכיר הטובות שעושים לנו בני אדם וגם נביע להם במילים חדות שאנחנו מכירים טובתם. ולפי דרכנו איננו צריכים לחפש טובות גדולות. המוכר בחנותו המטריח עצמו למצוא בשבילנו בדיוק את מה שאנו מבקשים לקנות והדוור המביא לנו מכתבים (האם זאת אינה טובה? ומה בכך שהוא מקבל משכורת עבור זה, אבל בשבילי זוהי טובה!) ומי שמגיש לנו אוכל ומי שמנקה את ביתנו – לכולם יש להכיר טובתם ולכולם מגיעה מלה טובה ומכש"כ מי שעשה עמנו חסד יותר גדול. אם נתלמד ונתרגל בזה, ניווכח לראות שהעולם מלא חסד, ובהכירנו זאת תתרבה בנו חיבה ורעות במידה כה רבה שלא ידענו מזה עד כה. אשר אמרנו כי גם החנווני עושה חסד עמנו, אף שמשלמים לו וזוהי פרנסתו . זאת נעשה כעת נתלמד בכל יום להכיר טובה לשלושה בני אדם, ואם אפשר נשתדל להביע להם באיזו מילה את הכרת הטוב שלנו. [4]
הרי על כל טובה שאדם מקבל אסור לו להיות כפוי טובה: גם על פירות הגדלים בשדה ומדי שנה בשנה עליו לעלות לירושלים, להביא ביכורים ולקרוא פרשת ביכורים. אך המקבל יותר מחלקו המגיע לו לא די בזה שאינו כפוי טובה הוא חייב להודות.
הכרת הטוב היא רגש טבעי בלב כל אדם, המכיר את מקומו, ויודע את מגבלותיו, ומבין, כי אין קיום למין האנושי, ואף לא לשום מין אחר, אם אין האחד נעזר בזולתו, ויודע לזכור עזרה זו ולהעריך אותה ולהשיב עליה טובה תחת טובה. על כן אמר הסבא מסלבודקא: "מדה זו של הכרת הטובה אינה לפנים משורת הדין, אלא מהרגשתם הטבעית ומחובתם של כל בני האדם, לרבות רשעי העולם, ומי שאינו מדקדק בה, רואים בו ירידה ופגם בכל מדרגות אישיותו".[5]
- הכרת הטוב לבורא עולם
הביטוי "עול מלכות שמים" צורם במקצת לאוזניהם של אניני הדעת. המילה "עול" מעלה מיד אסוציאציה של אותו מתקן כבד הנתון על צווארו של השור הרתום למחרשה. עול אינו פופולארי בימינו. הסחורה העוברת לסוחר כיום היא חרות, שחרור, עצמאות וכדומה. אך לאמתו של דבר אין ה' מטיל עלינו עול מלכות שמים, יש "קבלת עול מלכות שמים" כאשר אנו עצמו מטילים על שכמנו את העול הזה הנובע מתוכיותנו המוסרית. האם מס שמדינה עצמאית מטילה על אזרחיה מנוגד לעצמאות של המדינה? עול זה של מלכות שמים נובע מתחושת החובה שלנו כלפי הבורא. הפסוק, "אשר הוצאתיך מארץ מצרים".[6] היא תזכורת למי אנו חבים את קיומנו ואת חירותנו.
"אילו פינו מלא שירה כים ולשוננו רינה כהמון גליו...אין אנחנו מספיקים להודות לך ה' אלוקינו על אחת מאלף אלפי אלפים ורבי רבבות פעמים הטובות שעשית עם אבותינו ועמנו".[7] הסוקר את ההיסטוריה של עמו ואת חייו שלו, דיו ברגש מוסרי אלמנטארי של הכרת טובה כדי לחוש עצמו חייב כלפי ה'. לא זו בלבד שאיננו נאנחים תחת "עול" מלכות שמים, אלא גאים ומאושרים אנו על הרגש המוסרי ועל אצילות נפשנו שהעניקו לנו את התחושה התרבותית של חובה למיטיבנו. "אשרינו, מה טוב חלקנו, ומה נעים גורלנו, ומה יפה ירושתנו. אשרינו שאנו משכימים ומעריבים ערב ובוקר ואומרים פעמיים בכל יום: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד"[8] את רגש התודה כלפי ה' אנו מביעים בהלל ובברכה הממלאים את יומנו החל ב"מודה אני" וב"מודים" עבור דרך כל ברכות הנהנין כ"שהכול" ו"המוציא" וכלה בברכות נדירות יותר כברכת הגומל כאשר על ניסים שבשגרה שהקב"ה עושה עמנו בדרך הטבע, אנו מודים ב"מודה אני" וב"מודים" ואילו על ניסים פחות שגרתיים מברכים ה"גומל" כפי שאומרת הגמרא בברכות:"ארבעה צר הכרת הטוב - המפתח לנצחיות
חכמי המוסר והקבלה מציינים את השפעה הקשה של כפויות הטובה, לא רק בעולם הזה אלא אף בעולם הבא. לדבריהם, מי שאינו מכיר טובה, הפסיד את כל שכרו לעולם הבא. יכין להודות בברכת הגומל: יורדי הים, הולכי מדברות, ומי שהיה חולה ונתרפא ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא... יורדי הים מנלן, דכתיב "יורדי הים באוניות וגו' המה ראו מעשה ה' ואומר, ויעמד רוח סערה, יעלו שמים ירדו תהומות. ואומר יחוגו וינועו כשכור, ואומר יצעקו את ה' בצר להם וממצוקותיהם יוציאם, ואומר יקים סערה לדממה, ואומר וישמחו כי ישתוקו, ואומר יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם".[9]
הולכי מדברות מנלן דכתיב "תעו במדבר בישימון דרך עיר מושב לא מצאו ויצעקו אל ה' וידיכם בדרך ישרה יודו לה' חסדו".[10]
מי שחלה ונתרפא, דכתיב "אוילים בדרך פשעם ומעונותיהם יתענו כל אוכל תתעב נפשם ויצעקו אל ה' בצר להם וגו' ישלח דברו וירפאם ... ידו לה' חסדו...". [11]
מי שהיה חבוש בבית האסורים מנלן, דכתיב "יושבי חשך וצלמות, כי המרו אמרי א'...ואומר ויכנע בעמל לבם... ויצעקו אל ה' בצר להם, ואומר יוציאם מחשך וצלמות, ואומר יודו לה' חסדו". [12]מכ"ז עלינו ללמוד ולשים אל ליבנו להודות לבורא ית' על כל צעד ושעל בחיינו ולא להקהות את חושינו כפי שגילה הרש"ז מקלם כי "אנו רואים כמה אנשים שהיו חולים על ערש דווי וישלח ה' דברו וירפאם, והיה להם להוסיף תהילה להטיב דרכם. ואנו רואים ההיפוך מעמי הארץ, כי אחרי חוליים יתקלקלו יותר, למה? כי אחרי שהחוב יותר גדול אז להודות לה' על חסדיו הרבים, ישתדל היצר יותר בזה. כאשר אדם חייב להודות שקיבל מאת הקב"ה יותר מהמגיע לו, שלא יהיה אז כפוי טובה ולא יתקלקל יותר ח"ו אלא יתחזק בעבודה ביתר שאת!! הן ברוחניות והן בגשמיות. וכמה עליו להכיר זאת ולהכיר טובה! הפעם בשימת לב מיוחדת על טובות שהם למעלה מהמגיע לנו מאת חברינו וכו', ובודאי גם מאת בוראנו יתברך.[13]
במה אפוא והאיך יכול בשר ודם שדעתו קצרה ויכולתו מוגבלת להודות לריבון הבריאה על כל מה שהוא מעניק לו? מה אשיב לה'..." בעוד שכל תגמולוהי עלי"[14] הנביא מיכה מבאר את גודל חובת ההודיה על האדם ועד היכן היא חייבת להטריד את נפשו ומנוחתו והוא אומר: "במה אקדם ה', על רוב חסדו, איכף לאלוהי מרום, על רוב חטאי? האקדמנו בעולות, בעגלים בני שנה, כלום די בזה? ואולי יש להוסיף עוד, הירצה באלפי אילים, ברבבות נחלי שמן, האם אלפי עגלי מרבק לקרבנות ורבבות נהרי שמן לנסכים יספיקו להביע תודה והודיה לה' על חסדיו המרובים שגומל לחייבים..."[15]
הרגשת החיוב והחזקת הטובה כה מעיקה על האדם ומוכרח הוא לשלמה באופן כלשהו, ע"כ בחסדיו המרובים המציא ה' לישראל מקום כלשהו לשלם לו קצת מחובם שהאיר להם במדבר ארבעים שנה.
וזה סוד מעלת הדלקת המנורה שיש בה יותר מכל עבודות שבמקדש, עפ"י המשל שהמשילו חז"ל בעניין הפיקח והסומא, שאמר הפיקח לסומא "שלא תהא מחזיק לי טובה שהייתי מלווך בדרך" והוא שאמרו "בהעלותך" "להעלות אתכם בפני האומות" שעלי' גדולה היא לישראל שמחזירים מקצת חובם למלך מלכי המלכים הקב"ה, ובכך ניחמו הקב"ה לאהרון הכהן יותר מכל מעלות שניתנו לו. וזה היה גם עניין נס חנוכה שנשאר פך שמן והספיק בנס לח' ימים, "אעפ"י שמן הדין היו פטורים ממצות הדלקת המנורה כיון שהיו אנוסים..."[16] אלא מכיוון שהמנורה היא שילום חובתם של ישראל לאביהם שבשמים, כדאי הוא לעשות להם נס שיוכלו לקיים מצווה זו. [17]
שאלה מעיקה זאת "כיצד להודות לה'". חייבת לתפוס את כל מחשבתו של כל משכיל וחושב, של כל אדם הדורש אמת, והוא חייב לבקש, לחפש ולחזור אחרי מקורות התורה והמוסר, לנדוד מחכם לחכם ולשאול בדאגה: מה לעשות, במה מודים לה'? וחיפוש ההודיה, הרי הוא כבר מחצית ההודיה ואולי הכול...
בברכת מודים אנו מזכירים את חסדי ה' עם האדם, ערב בקר וצהרים, רחמיו לא כלים וטובותיו אינם נפסקים אפילו רגע, "על כולם יתברך ויתרומם שמך מלכינו תמיד לעולם ועד"[18] אבל אנשי כנסת הגדולה הבינו, כי לפי ערך הטובה, כן יגדל החיוב והתודה. הרגישו לכן, שההודיה הזאת, בכל גדולתה והיקפה, עדיין אינה מספיקה. השגת האדם היא מצומצמת מדי ושפתו דלה כדי להביע "תודה רבה" בעבור ה"כוס ישועות" שהאדם הצרכן הכי גדול של אוצר החסד השמימי, נהנה משולחן גבוה, שולחן המלא חסד עולמי נצחי. הוסיפו לכן תפלה מיוחדת על צורת התודה, שכן להודות כפי הטובות, אין ביכולתנו, הרי לכל הפחות, רצוננו ושאיפתנו, שכל רבי רבבות הנבראים, כל שיש בו רוח חיים, כולם "יודו ויהללו את שמך באמת!"[19] החובה הזאת מוטלת על האדם, שיהא לו הרצון והשאיפה שכל החיים יודו ויברכו להשי"ת. וכל חלל נפשו ומטרת חייו צריכות להיות מכוונות להגיע לרגש תודה זה. "להודיע מכל מבטא שפתים וכל אשר ירמזון עיניים ובכל הנהגה ופועל ידיים, הטוב והעיקר, התועלת והיקר אשר בו בעבודת השי"ת, יראתו ותורתו,
כמאמר הכתוב כי זה כל האדם, חייב האדם לכן לשים לבו בכל עת לכבד את ה' ולקדשו בכל דבריו, לרוממו להודות לו ולברכו תמיד".[20] כמו שנאמר: "אברכה את ה' בכל עת תמיד תהילתו בפי".[21]
תחושת הודיה שכזו היא ההזדמנות של האדם היותו "כביכול" בחינת "נותן" לה' שכן החסד, יסודו של עולם הוא, "עולם חסד יבנה" (תהלים פט'). ה' הוא מקור החסד ודרכיו דוגמה הם לנו: "מה הוא רחום אף אתה רחום... מה הוא מלביש ערומים אף אתה..." נמצא שבתהליך עשיית חסד בין הברואים משמשים תמיד מחציתם בתפקיד "מקבלים" כשותפים פסיביים למעשה החסד של הצד הנותן. ואם מדובר בחסדי הבורא עצמו, הרי כולנו, כל האנושות, נמצאים בצד המקבל. האם גזרה היא שכל מעשה חסד יהא כרוך בפסיביות ובנחיתות של הצד המקבל, שאינו אלא אובייקט לחסד אותו מקיים הנותן בלבד? אם כך היה הדבר, היה זה ליקוי חמור במהות החסד.
אך לא כן הדבר. גם המקבל יוכל, אם ירצה, להיות פעיל ברגע הקבלה ולאחריו בחסד. רגש הכרת הטוב מצד המקבל מהווה את החסד מצידו שלו. החסד, פנים רבות לו. הרגש הזה בלב המקבל הוא המופע של חסד שמתאים לנתונים שלו כמקבל. מעתה אין המקבל הצד המסכן בכל מעשה נתינה. אין הוא מופקע מעולם החסד האקטיבי אף בהיותו מקבל. זאת "נתינתו" שלו לנותן, אף כי ברגע זה אינה באה לידי ביטוי בעשייה של נתינה. הארת פנים ודברי תודה לנותן אף הם נתינה מסוימת יש בהם אף נתינה של הענקת סיפוק, העולה, לעיתים, בערכו על ערך הנתינה של הנותן.
מעלה יתרה מצינו בחסד זה של הכרת הטוב הבא מצד המקבל. הן מצווים אנו לחקות את בוראנו במעשי החסד: "מה הוא... אף אתה..." נמצא שחסדנו, גדול ככל שיהיה, אינו אלא חיקוי לבורא המשמש לנו דוגמא. מה שאין כן בהכרת הטוב. צורה זו של חסד, מקורית היא לאדם ויצירתו העצמית היא (בהדרכת התורה כמובן), שהרי אין אנו יכולים לחקות את הבורא בהכרת הטוב שאינה שייכת אליו כלל, מארח שאינו זקוק לשום מיטיב שמחוצה לו. האדם עצמו, דווקא כמקבל, יצר את סוד החסד הזה, ובו בא לידי ביטוי האדם באופן מקורי וייחודי. מה גדול חסדו של הבורא עלינו, ומה נפלא ומחוכם חסדו זה שאפשר לנו גם להיות מקוריים ועצמיים בנושא החסד, כמה הכרת טובה חבים אנו לו על כך.
[1] ספר החינוך מצוה ט"ז צ"ה.
[2] דברים, כי תבוא, כו ג.
[3] רש"י שם
[4] הרב וולבה עלי שור שערי הדרכה חלק שני בהוצ' בית המוסר ע"ש ר' ח.מ. להמן ירושלים, תשמ"ו, עמ' ר"פ.
[5] הרב שצ'רנסקי, ב', שיח חינוכי מידות ומעשים הוצ' מכון "אור מאיר" תל אביב, תשנ"ב, עמ' רכ"ח.
[6] שמות פרק כ ב.
[7]סדור תפלה, נוסח ספרד, סדר שחרית ליום שבת.
[8] דברים ו ד
[9] תהילים קז כג.
[10] שם ה
[11] שם יח יט כ כא
[12] ברכות נד ע"ב.
[13] הרב וולבה עלי שור שערי הדרכה חלק שני בהוצ' בית המוסר ע"ש ר' ח.מ. להמן ירושלים, תשמ"ו, עמ' ר"פ.
[14] תהילים קטז יב
[15] שערי תשובה שער ראשון אות כה'
[16] תוספות ב"ב יג ע"א
[17] מרן רבי חיים שמואלביץ, שיחות מוסר, חלק ב' ישראל, תש''מ,עמ' ק"כ.
[18] סדור תפלה,נוסח ספרד, סדר עמידה.
[19] שם
[20] שערי תשובה לר"י שער ג' אות קמח'
[21] תהילים לד ב.